מינקות לזקנה בפחות ממאה מטר

DSCF9117

בכל בוקר כשאני נפרד מהתינוקת שלי בגן ויצו אני עובר דרך המרכז לקשיש ברמת גן שמאוד קרוב אליו. המרחק הזה גרם לי לחשוב על ההבדלים בין שני המרכזים – אלה של הזאטוטים הקטנים ואלה של ה"זקנים" שבחבורה.

כפי שאני לוקח את בתי לגן, יש אדם אחר שאינני מכיר שלוקח את "הקשיש" שלו למרכז. הוא יהיה שם במשך כמה שעות עד אחה"צ ואז יגיעו שוב לאסוף אותו בחזרה לביתו.

מה תפקידם של המרכזים האלה בחיינו? הם מחויבים למלא זמן ולאפשר תעסוקה, העשרה וידע. בתחילת המאה הקודמת הילדים והקשישים היו חלק בלתי נפרד מחיי הבית והקהילה שלהם. הכירו את הסביבה, לקחו חלק במטלות משותפות, השתתפו בעבודת ההורים, טעו ולמדו מהמציאות שהתרחשה במקום בו גדלו וחיו כל חייהם.

ואילו אנחנו, מאה ויותר שנים קדימה, מנסים להצדיק את קיומנו דרך רשת מסועפת של צרכים ורצונות. אחת הדרכים ליישום השאיפות שלנו, במיוחד המקצועיות, היא "לשים" את הילד בגן, או את הקשיש "במרכז".

יהיה מי שיטפל בהם וידאג להם לגדול, לצמוח ולהרגיש חשובים – זה לא תפקידנו. אנחנו צריכים "לדאוג" להם לשרוד, במידה ומצבם הכלכלי, הבריאותי והאישי אינו מאפשר להם לעשות זאת בכוחות עצמם.

הקשיש והתינוק זהים בצורך לקבל תשומת לב, חום ואהבה. כמה זמן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להקדיש לבני המשפחה הקרובים לנו כאשר הם מבוגרים וחולים? ומה זה אומר עלינו ועל הסביבה בה אנחנו חיים מעבר לזה שהיא השתנתה ללא היכר מאז שנולדנו?

העובדה שלא מעט אנשים מעל גיל 60 ואולי אף מוקדם יותר מתקשים למצוא עבודה על אף ניסיונם הרב ויכולותיהם הגבוהות מאוד מעציבה. כי מעסיק שפיטר אדם "מבוגר" מסיבות לא ענייניות צריך לזכור שיום אחד גם הוא יוכל למצוא את עצמו במצבו.

כשהלכתי מדי פעם לבקר את סבתי שהתגוררה בקיבוץ בדרום, בכל פעם היא אמרה לי "מה, כבר אתה הולך?"… וזה לא היה משנה אם באתי לכמה שעות או להישאר לישון, תחושתה הייתה שהזמן שהקדשתי לה היה קצר מדי.

נסיבות מותה המחישו לי כי גם אדם בריא בגיל 91 יכול לסיים את חייו בזמן קצר. מכיוון שאהבה לעשן, במיוחד סיגריות TIME , היא ניסתה להדליק סיגריה במרפסת בחצר ביתה אך לרוע מזלה הגפרור אותו הציתה החליק והדליק את הכותונת אותה לבשה.

תוך זמן קצר הכותונת נדלקה וגרמה לה לכוויות בדרגה בינונית והיא הובהלה לבי"ח בבאר-שבע. היה לי נורא קשה לראותה במצבה החדש, קיוויתי שלא תסבול והרופאים לא הבטיחו לה החלמה מהירה כלל, אלא חיים מורכבים של טיפול אינטנסיבי וכואב בכוויות החדשות שעל גופה.

חלפו ארבעה שבועות והיא נפטרה בביה"ח.

למזלה, כפי שאומרים הרופאים… היא לא הייתה צריכה לסבול ולחיות תקופה ארוכה עם פצעיה הקטלניים. צחוק הגורל הוא שהסיגריה הבודדת שעשנה בכל יום במשך השנים שלחה אותה אל מותה ברגע אחד של חוסר תשומת לב.

סבתי הייתה הולכת פעם בשבוע "למרכז לקשיש" שנמצא בשטח המכללה האקדמית ספיר בה למדתי. כשהגעתי לבקר אותה שם מדי פעם, שמתי לב שקצב החיים בתוך המרכז היה מרגיע ושליו לעומת האינטנסיביות של מבני המכללה הסמוכים. היא אהבה להגיע לשם וסיפרה לי על ההרצאות המעניינות להם הקשיבה ועל תחושת ההחמצה שהיא מרגישה אם מסיבה זו אחרת לא מתאפשר לה להגיע.

כשאני מסתובב בשכונה בימי שבת בשכונה ביחד עם בתי ואנחנו הולכים ברגל היא מצביעה על הגן כרוצה להיכנס אליו, ההסברים שלי כי הגן סגור אינם משכנעים אותה… היא עדיין קטנה ואינה יכולה לספר לי בדיוק מה היא עושה בגן או איך היא מרגישה שם בשעות הרבות בהן היא שוהה שם.

לא נוכל לעצור את הזקנה וגם נתקשה להאט את קצב החיים המהיר שסיגלנו לעצמנו, אבל לאנשים היקרים לנו נוכל רק אנחנו לדאוג באמת.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | כתיבת תגובה

עבדים של קופונים

בכל אחד מאתנו יש כנראה עבד קטן של קופון, שמסמל את הצורך לעשות משהו שהוא לא באמת צריך. עבדים הם לא מלכים וכנראה גם לעולם לא יהיו ולכן הקופונים יישארו אצלנו לנצח עד שמישהו יצליח לעזור לנו להשתחרר מהם.

קופונים הם סמל לבזבוז שהשתלט עלינו הצרכנים, מודעים לבלבול הגדול ולהיצע הבלתי נתפס של פעילויות לא מועילות מצאו בעלי עסקים את הפתרון המושלם – "החיסכון". במקום לעשות או לקנות דבר אחד שלא תכננת, לא ידעת על קיומו ולא היה לך כלל צורך בו, תעשה עכשיו שני דברים ותשלם עליהם בהתאם.

מה שחשוב זה שאת התשלום תעשה בזמן אמת, אחרת מישהו אחר ירוויח ואתה תפסיד.

יכול להיות שאכן הפעילות הנבחרת תהיה זולה יותר ממשהו אחר. אבל היא לא תהיה זולה יותר מהזמן המיותר שהקדשת כדי לאתר אותה, לשלם עליה, לקוות שלא טעית ולהצטער שאין לך את הכסף כדי לעשות את הדבר שאותו כנראה באמת רצית.

אתה חייב ליהנות, כי אחרת תרגיש שעבדו עליך ואף אחד לא אוהב להגיד שהוא הפך לטרף קל בידי "המערכת". כנראה שמי שבאמת נהנה הוא אותו בעל אתר שמתווך בין הלקוחות לבעלי העסקים וגוזר "קופון" משלו, כי אחרת כל המארג המופלא הזה לא היה מצליח להתקיים.

אולי פשוט התמכרנו ל"קופומאניה" מבלי ששמנו לב והפכנו את עצמנו למצרכים.
אני בעד להתחיל לחסוך ולהכריז על סופשבוע אחד בחודש ללא קופון, בלי מבצעים בסופר, גם לא אחד פלוס אחד ולא שניים בעשר.

החיים הם עדיין לא מבצע אלא דרך ואותה אי אפשר לקצר, גם לא בסיבובים החדים.

חדר הלידה בו נולדנו לא נבחר באמצעות קופון וכנראה שגם את המצבה שלנו לא יבחרו כך. זאת אומרת, יש סיכוי סביר שזה לא יקרה, למרות שאם זה יהיה במבצע מיוחד שחברה קדישא תצא לרגל סוף העונה, אז אי אפשר באמת כבר לדעת.

זה עצוב, אבל כנראה שלא נצליח לחיות בלי קופונים.

העצמה שבה הצליחו להחדיר לנו המפרסמים המתוחכמים לראש שהשימוש בהם חוסך לנו הרבה כסף היא יותר מדי גדולה מאשר שאפשר יהיה לשנות את המצב בשוק הפרוץ וההרסני הזה.

כשאדם קם בבוקר הוא לא צריך קופון וגם לא כשהוא הולך לישון – אז אין בכך צורך אמיתי.

חבריי הקופונים, תחזרו להופיע במשבצות קטנות מעל דפי העיתונים ותישארו שם, בתוך מסגרות מקווקות עם ציור ילדותי בצדדים של מספריים קטנות שמסמלות כך נראה שצריך לגזור אתכם ואז לזרוק לפח או להשתמש בכם כחומר בערה למנגל.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | כתיבת תגובה

איש החשמל

השעה 7:30, אברי נכנס לחנות כמו בכל בוקר ברמת-גן, מתעלם מרעש המכוניות ברחוב הראשי וצפירות האמבולנסים המנסים לפלס את דרכם בתוך העומס. הפלורסנט נדלק והמוצרים בחנות הוארו בצבע לבן קר. הוא נכנס למחסן הקטן והחל להוציא מוצרי חשמל חדשים מתוך אריזות קרטון. מדליק רדיו ישן שמכוון לרשת ב', הקומקום רתח ולמרות שהיה בו לא מעט אבנית הוא התעקש להציע לי קפה שחור. שתיתי והתיישבתי לידו במשרד המאולתר, מלא בניירות, כלי כתיבה שונים ומפתחות.

"אתה שומע את הרעש הזה?", אמר אברי בלחישה.

"לא", עניתי.

"יש כאן מישהו שמקליט אותי, אם תסתכל טוב, תראה בחוץ רכב מסחרי, אתה רואה את הוואן שם", מצביע אל מחוץ לחלון הראווה.

"אבל למה שמישהו ינסה לעקוב אחריך ועוד בשעה מוקדמת כזו"?
הוא החזיר את מבטו אלי ואמר, "יש אנשים שעינם צרה, מחפשים רק למצוא איפה אתה לא בסדר".

"אבל מתי פתחת את החנות, למה דווקא מוצרי חשמל"?, שאלתי.

"כשהגעתי לכאן בשנות ה-80, לא היו באזור הזה חנויות, בדיוק היה פה מפעל גדול שעבר לעיר אחרת וממש התלהבתי מהמקום".

"בזמנו, לא היה לאנשים הרבה כסף אבל אם היה לך מקרר או תנור חדש, זה בהחלט נחשב. נכנס אלי קונה בוקר אחד מוקדם ואמר לי שרוצה להפתיע את אשתו וקנה הביתה מקרר גדול של אמקור. היה לי קשר טוב עם חברת הובלה ושעה אחר כך המקרר כבר היה עם הניילונים בבית. הוא התקשר אלי בהתרגשות ואמר שזו הייתה אחת ההפתעות הגדולות"…

"בכלל, לכל מכשיר כאן היה סיפור, הייתי צריך להתמקח על כל דבר עם היבואנים, שרצו כל הזמן למכור כמה שיותר מוצרים, ואני מסביר להם, אנשים לא קונים את זה, חבל. אבל הם בשלהם, אתה רוצה את הטוסטר אובן החדש, קח גם את הפאן לשיער. פעם אחת הגיעה לקוחה צעירה, 20 פלוס, ורצתה לקנות מערכת סטריאו. לא ידעתי מה למכור לה כי היה לי רק מודל אחד בחנות, אבל היא חזרה פעם אחר פעם כדי לשמוע כאן דיסק. ואז הבנתי שהיא רוצה אותי ולא את המערכת"… זו הייתה תקופה יפה, הוא חייך לעצמו ולא הוסיף.

"איך המכירות אצלך בתקופה האחרונה?", שאלתי.
"אני אשאר כאן בחנות כמה שאוכל, מקווה לצאת לפנסיה עוד כמה שנים, הלוואי שהמצב ישתפר".

*קטע מסיפור קצר שאני כותב – "יומן מסע לעסקים הקטנים בארץ"

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

גלגל של צבע

בשבוע שעבר ראיתי ברחוב רהיט שמאוד מצא חן בעיני, החלטתי לאסוף אותו ולבדוק האם אוכל לגרום לו להיראות טוב יותר.

20150605_145735

קניתי צבע, זיו הצטרפה אליי והתחלנו לצבוע אותו מחדש

20150605_153235 20150605_153247

אבל אז שמתי לב שיש בעיה קטנה…
היו לו שלושה גלגלים קטנים מקרטעים בלבד וכשהוא עמד על תילו, הוא הזכיר לי קצת את מגדל פיזה.

20150605_174326בחנות לחומרי בנין הציעו שאבדוק בשכונת התקווה, כשהגעתי לחנות התריסים הראשונה ברחוב, הסביר לי המוכר: "בהרצל, איך שאתה נכנס מצד שמאל, יש שני דינוזוארים שמחזיקים כל מיני סוגי גלגלים, אולי אחד מהם יתאים".

20150607_131241

אז נסעתי לשם ומכיוון שאי אפשר היה למצוא חניה באזור פתחתי סדנת עבודה מאולתרת ברחוב. בעלת החנות הגיעה החוצה לבחון את הנכס היוקרתי ואמרה שיש לה גלגלים קטנים. יעקב החל לסייע לי בהרכבתם אבל משהגיע לרביעי התעוררה בעיה, הפתח שלו היה רחב מדי והגלגל לא התאים. הוא ניסה להכניס מתאם אך יצר שבר בחלקו התחתון של העץ. "אוי, בדיוק מזה חששתי", אמר יעקב, והוסיף: "שים על זה קצת דבק נגרים, תחכה שעה, תלפף את הגלגל בסלו-טייפ ואתה מסודר".

קיבלתי את הנחיות איש הגלגלים וכנכד לנגר מקצועי ניגשתי לעבודה על הרהיט החדש. צבעתי שוב את המדף העליון שניזוק כך נראה מהפתרונות המאולתרים מתנת דרום תל-אביב, התאמתי את הגלגל הרביעי ונתתי למזנון לנוח בחוץ לילה נוסף.

20150608_150848

הבוקר הכנסתי אותו הביתה לביקור ראשון, סמד הסכימה שיגיע לתקופת ניסיון בלבד אך יש לי הרגשה שהוא כבר מצא את מקומו.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

המאוורר ואני

לאור החום ההולך וגדל החלטתי השבוע לקנות מאוורר. נסעתי לאחת החנויות הגדולות, הסתכלתי על הדגמים השונים, בחרתי אחד שנראה לי מתאים ולקחתי את הקרטון הפחות מאובק מביניהם.
לאחר מכן הייתה לי פגישה באזור ולאחריה החלטתי שעדיף שאחליף אותו לדגם אחר. חזרתי לאותה החנות וחיפשתי חלופה הולמת לציר הרוח. לסמד היה חשוב שלא ירעיש ולכן ביקשתי לבדוק זאת במבחן המציאות. אחד העובדים שהיה במקום לא כל כך רצה לסייע לי בניסוי ונעזרתי באחראית המשמרת שקראה לו לבוא אלינו בכריזה, ממש כמו באח הגדול.

כך, המשכנו, אני והעובד לפינת המאווררים בחנות גדולת הממדים והוא ניסה לשכנע אותי שהמאווררים דומים ואין טעם לבדוק אותו. הסברתי לו שהדגמים שונים ואני רוצה לוודא שאינו מרעיש ואז אירע דבר מעניין: העובד לקח בכעס את הקופסא, קרע ממנה את הקרטון, חיבר אותה באי-חשק רב לחשמל והתרחק במהירות מהאזור. בינתיים, המאוורר, שכנראה נבהל, לא הצליח לתפקד כמו שצריך, הגלגל המסתובב נתקע בכל פעם ועשה רעש. עובד אחר שהגיע לאזור ניסה לפתור את הבעיה, פירק את הרוטור והרכיב אותו מחדש אך ללא הצלחה.

בינתיים התלבטתי האם לצאת מהחנות לדרכי ללא הרוח או לבחור דגם נוסף מהמאגר היוקרתי שעמד מול עיניי. בחרתי בדגם איכותי אחר והימרתי שהפעם לא אצטרך לבחון את פעילותו המקצועית בשטח, הסרתי את האבק מהקרטון השלישי בשורה והלכתי לדרכי.

כשהגעתי הביתה נזכרתי בהתנהגות הלא-ידידותית של העובד בחנות כלפיי, חשבתי להחזיר לסניף את המאוורר כאות מחאה והשארתי את הקרטון היוקרתי ברכב כמה ימים.

חשבתי שוב על האירוע, דמיינתי את הפועלים בארץ סין הרחוקה שעומלים שעות ארוכות במפעל, מרכיבים חלק אחר חלק את המאוורר שמתחמם לאיטו בבגז' ומתבוננים בחוסר עניין בדגמים המתחלפים אחת לכמה ימים בפס הייצור. החלטתי לתת צ'אנס לרוח החדשה בחיי.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

המרדף אחר הגמל בהר הזיתים

10:00 בבוקר בעיר העתיקה, ואני מחפש את דרכי ברובע הנוצרי לפגישה בכנסיה היוונית אורתודוקסית עם הפטריארך שאת שמו הארוך לא הצלחתי לבטא. עברתי שער ברזל שהיה חלק מחומה גבוהה שהגנה על המתחם, טיפסתי במדרגות ונכנסתי לחדר קטן בו ישב, ספרים רבים מאחוריו וניירת רבה על שולחנו, הוא דיבר בקצרה באנגלית.

בקיץ 2001 הפקתי את הסרט העלילתי הראשון שלי, "הירושה הגדולה", קומדיה רומנטית המספרת על שני אנשים שבצעירותם בארגנטינה חתמו שבועת דם, שמי מהם שיתעשר יוריש את הונו לחברו לאחר מותו. אחד מהם עלה לישראל, התעשר, נעשה גוסס, וזכר את השבועה ביניהם. הוא שכר בלש פרטי כדי שיאתר את חברו. הארי גייטנר (Harry Geithner), שחקן טלנובלות מדרום אמריקה יועד לתפקיד הראשי, הבמאי והמפיק היה ויקטור בר-און, שעלה לישראל מארגנטינה ורצה לצלם בישראל את הסרט הראשון דובר ספרדית באורך מלא שיצולם בארץ.

ויקטור ביקש ממני שנצלם את אחת הסצנות המרכזיות בסרט בכנסיית הקבר. ראשי הכנסיות הלטיניות אישרו את הצילומים וכעת נותר לי לקבל את אישורה על הכנסייה היוונית.

"אני מבין שאתם עושים סרט עלילתי", אמר האיש והגלימה, "ולכן לא אוכל לאשר לכם את הצילומים". שאלתי אם זה עניין כספי אך הוא השיב בשלילה וציין כי יש לו לוח זמנים עמוס…
ויקטור חיכה לי בקוצר רוח מחוץ לכנסיית הקבר, "נו, מה הוא אמר?". "מצטער", עניתי, "הוא לא מאשר".

הוא פרץ בבכי. כך, ביחד עם שוטר מקרי שהיה באזור, ניסינו שנינו להרגיע אותו שנמצא פתרון חלופי.
בינתיים הגיע המפיק השני, אנזו אגדה גורן, חוקר הצחוק בהווה ומהנדס התעשייה האווירית בעבר (שעליו ארחיב בפוסט נפרד) ודיבר עם כל אחד מהנזירים שהיו באזור על התיאוריות שמאחורי ההומור כדרך חיים, על אף שאינני בטוח שהם ידעו כלל עברית.

משם המשכנו לרובע המוסלמי, לאחר שמעיריית ירושלים עדכנו אותי שלצורך צילום סצנה עם גמל בעיר העתיקה נזדקק לאישור מווטרינר שאיננו תוקף או אלים. אני חששתי שהבעלים של הגמל שמצאתי מוקדם יותר לא ישיג בזמן את האישור המיוחל ויצאנו לאתר גמל חלופי. איש קטוע יד שעמד ליד דוכן לממכר מיצים מסר לי טלפון של בעלים של גמל בריא בנפשו וגופו שנמצא בהר הזיתים, שוחחתי עמו לאחר כמה דקות והוא הסכים לשתף אתנו פעולה.

ויקטור היה מרוצה: "נצלם את הסצנה בהר הזיתים"!, "אבל נצטרך אבטחה, נהיה עם צוות גדול, ושחקנים"… אמרתי, והוא ענה: "אל תדאג, נסתדר, רק תוודא שהגמל יהיה שם בזמן".

חודשיים לאחר מכן יצאנו לצילומים בעיר העתיקה, השחקן הארי גייטנר הגיע ארצה בסיוע של משרד התיירות ואנחנו התמקמנו באכסניה זולה בקרבת שער יפו.

מוקדם בבוקר ארגנתי ביחד עם הצוות את הציוד ברחוב מחוץ לאכסניה והתחלנו להעמיס אותו על כלי הרכב. שוטר תנועה שהיה במקום ראה תיק שהיה מונח על רצפה ואני הייתי בדרכי להרים אותו. "של מי התיק הזה, הוא שאל", אחד מאנשי הצוות, שהיה גם המדריך שלנו באזור התעצבן עליו. "מה אכפת לך, התיק הזה שלנו, מה אתה מתערב בכלל?".
השוטר הגיב במהירות ונתן לנו דו"חות לארבעת המכוניות שלנו שחנו על-יד המדרכה.

"השר יגיע אליכם בשעה 10:00 כפי שקבענו", עדכנה אותי בטלפון הנייד מזכירת שר התיירות שרצה גם הוא לפגוש בצילומים את שחקן הטלנובלות. המדריך שלנו לקח את אחד הרכבים, נסע במהירות לתחנת המשטרה כדי לנסות ולבטל את הדוחות. אני נזכרתי שהשארתי משהו בחדר באכסניה, וכשחזרתי אליה, הבעלים הזהיר אותי שאם לא נשלם להם עד אחה"צ, שאר הציוד יושלך לרחוב…
בינתיים יצאנו עם שלושה רכבים וללא המדריך לכיוון הר הזיתים. מזכירת השר עדכנה שלא יגיע ואיחלה לנו בהצלחה. כך הגענו למקום מלווים במאבטח שוויקטור הביא מחברת האבטחה בה עבד באותה  התקופה.

לשמחתי בעל הגמל לא אכזב והגיע בזמן, הצוות החל להתארגן בשטח. השחקן הגיע כעבור שעה, פרטי הדרמה שחווינו מוקדם יותר נחסכו ממנו וכך התחלנו בצילומים ולי זכור בעיקר הנוף המקסים של העיר העתיקה שנשקף מההר.

הסרט, אגב, שודר בערוץ 2 וב-2004 זכה בפסטיבל הסרטים העצמאיים בניו יורק.

ביום מאבטח – בלילה במאי סרטים/כתבה על ויקטור באולפן שישי
http://www.mako.co.il/news-channel2/Friday-Newscast/Article-182c7294dab9721004.htm

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

מחשבות על מילים, זיכרונות וזהירות בדרכים

"מה זה כל הפטפוטים הקטנים האלה?", אמרה לי הקטנה. לפעמים אני מדבר לעצמי בקום רם. זה קורה בעיקר כשדברים מסוימים מפריעים לי מאוד וזו הדרך שלי לסלק אותם מהמערכת.

"אבא, תדבר כבר, נו!", הרבה פעמים קורה לי שהמילים "נתקעות" וכמו אינן מצליחות לצאת החוצה. המחשבות שלי הן מאוד מהירות ולנסות לבטא אותן בזמן אמת, דומה למצב שבו אתה נוסע בכביש וחולפות מכוניות מדגמים וצבעים שונים ומבקשים ממך לזכור בדיוק מה עבר לידך…

תמונה0006

אני מאמין שהזיכרון יעבוד אם רכב מסוים הוא עתיק, נראה אטרקטיבי במיוחד או נוסע במהירות מופרזת. וכך גם אני מנסה לתמצת את מה שעובר לי בראש כדי להגיד משפט ברור אבל לעתים אומרים לי: "רגע, על מה אתה מדבר?"… אז אני נזכר שאינני נוכח בסיטואציה אליה התכוונתי אלא כאן, במציאות ואז זה קצת מביך, "להתעורר" לפתע ולהתחיל לשחזר למה התכוונתי.

DSC_0199

כשהייתי בן 7, כך נדמה לי, הגענו לדיזינגוף סנטר בת"א עם הקבוצה מבית הילדים. אני זוכר שהרכב עצר לנו ליד הכניסה ואני החלטתי מסיבה כלשהי ללכת לכיוון הכביש הסואן ולא לתוך הקניון שנראה לי אז עצום בגודלו.

למזלי, איש אחד שהיה קרוב אלי באותו הרגע תפס אותי ברגע האחרון והחזיר אותי בחזרה למדרכה.

אנחנו ממשיכים ללכת ברחוב, "אבא, שכחת משהו, אני כאן,  תן לי יד". אז שמתי לב שהתקדמתי מהר מדי, חזרתי למדרכה ועברנו בשלום את הכביש בדרכנו אל הגן.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה